Category Archives: עִבְרִית‎,

בָּאָרֶץ, נִהְיְתָה, וְשַׁעֲרוּרָה, שַׁמָּה

הקדמה

אני בהחלט לא האדם הראשון ממורשת היהודית שהצהיר על כוונתו להתמודד לנשיאות, ומכיוון שאני לא חבר קבוע במקדש בארצות הברית, אני רחוק הרבה יותר מהקהילה היהודית המרכזית מאשר פוליטיקאים אחרים. ישנם פוליטיקאים נוצרים רבים שמבלים יותר זמן עם קבוצות פוליטיות יהודיות ממני.

עם זאת, כמו שאנו יודעים ממשה ואילך, דווקא אלה שהיו בשולי הקהילה היהודית, אלה שהתעלמו מהם ובזו להם, ששיחקו, לא פעם, תפקיד מרכזי בהיסטוריה היהודית.

כל מי שיסתכל בעובדות ולא בתמונות יראה שאני נמצא במצב טוב יותר לא רק להיות נשיא מאשר כל מועמד יהודי אחר, אלא להיות נשיא עם רצון להוביל, ולא רק למלא אחר ההוראות שניתנו על ידי בנקים לאומיים להשקעות ועשירי העל.

אני חושב שעובדה זו לא פסחה על הישראלים, לא משנה מה הם חושבים על החסרונות שלי. יותר ויותר הם יודעים את מה אני מייצג. זו מועמדות בשביל הישרדות, לפי המסורת של משה וירמיהו.

כפי שאמר אלברט איינשטיין, אדם ששמר מרחק זהיר מהדת הפורמלית, או מכוח המדינה,

“אם תורת היחסות שלי תוכח כנכונה, גרמניה תכיר בי כגרמני וצרפת תכריז שאני אזרח בעולם. אם התיאוריה שלי תתברר כלא נכונה, צרפת תגיד שאני גרמני וגרמניה תכריז עלי שאני יהודי. “

איינשטיין מציע לנו משהו מהחזון הבינלאומי ליהודים שאבד בחמישים השנים האחרונות בזמן ששקענו במשחקי כסף, בטקסי כוח מעופשים. זו המסורת הזו, הקבורה בחולות הזמן, אליה אני פונה. תשפטו בעצמכם לגבי צדקתי.

איינשטיין כתב מאמר “מדוע הם שונאים את היהודים?” במגזין קוליירס  (1938) שבו התייחס לאותו משבר איתו אנו מתמודדים כיום. הוא דיבר על זהות יהודית שמבוססת לא במומחיות טכנולוגית, בכוח צבאי, בכוח כלכלי או בהשפעה פוליטית, אלא דווקא ב”אידיאל הדמוקרטי של צדק חברתי, יחד עם אידיאל העזרה ההדדית והסובלנות בקרב כל הגברים” וב”הערכה הגבוהה שהיא מחזיקה בכל צורה של שאיפה אינטלקטואלית ומאמץ רוחני.”

משפחתי, הכהנים והפסטרייכים, מקורם בפולין ומצאו את דרכם מאוסטריה והונגריה לארצות הברית בתחילת המאה ה-20. סבא רבא שלי עמנואל “מני” כהן ניהל עסק של ציפוי כסף בלואר איסט סייד והוא הרוויח מעט כסף במהלך מלחמת העולם השנייה – ואז הוא הפסיד אותו.

אבי, פיטר פסטרייך, גדל בברוקלין והצליח להיכנס לאוניברסיטת ייל עוד בשנת 1955 על ידי התמקדותו המדהימה. הוא אמר לי שהוא היה המום מכך שהגיע אל ייל כדי לראות שסטודנטים לבנים אנגלו-סקסים פרוטסטנטים אחרים באוניברסיטה המפורסמת הזו כל כך בורים, כל כך לא מעוניינים ללמוד, לעומת חבריו היהודים בתיכון לינקולן שהלכו לברוקלין קולג’ או לאוניברסיטת ניו יורק.

אבי היה מנכ”ל הסימפוניה של סן פרנסיסקו ובילדותי ראיתי כמה קשה הוא עובד, את המאמצים הנוספים שהשקיע, כך שממסד ה-WASP (לבנים אנגלו-סקסים פרוטסטנטים) שנתן את התרומות לסימפוניה נאלצו להכיר ביכולותיו – למרות יהדותו הבולטת והברורה.

הוא היה פשוט עד כדי כך מוכן, כל כך חכם, כל כך מלא בתובנות.

אבי סירב להעמיד פנים שהוא משהו אחר ממה שהוא. הוא התגאה מאוד בהיותו תוצר של מנהטן ביץ’ ותיכון לינקולן. הוא לקח אותי לקוני איילנד שוב ושוב כילד כדי להראות לי מאיפה באנו.

כשהייתי בן תשע, סבתא שלי, הורטנס, בתו הבכורה של מני כהן, פתאום התחילה לדבר איתי ברצינות אדירה על הציפיות שלה ממני.

במבט לאחור, אני חושב שהייתה לה תוכנית ספציפית להפסיק להתייחס אלי כילד בגיל מסוים ולהתחיל לשתול בתוכי את הזרעים להישגים גדולים יותר בכך שהיא ניסתה לטעת בי, בצורה כל כך עדינה שאפילו לא שמתי לב, אידיאלים ועקרונות מסוימים.

היא שלחה לי, למשל, הרבה רומנים וספרים קשים שהיו מורכבים מכדי לקרוא בגיל זה. לא קראתי את כולם, אבל ניסיתי. היא הציבה לי מטרות קשות, ועודדה אותי באמצעות מכתבים כדי להחדיר בי את האידיאלים האלה. הדבר המעניין הוא שסבי, בנימין פסטרייך, עשה את אותו הדבר בצורה מעט שונה.

המטרות האלה, האידיאלים האלה, שהו בראשי במשך עשרות שנים אחרי שהיא נפטרה מסרטן הלבלב עוד בשנת הלימודים הראשונה שלי בייל.

אני מרגיש שהיה משהו יהודי מובהק בסירובה להתייחס אלי כילד כבר מגיל תשע, כשהייתי מסוגל להתחיל להבין את תפקידי בעולם. ההשקעה האסטרטגית שלה במאמץ של טיפוח רעיון של שליחות לא נועדה לגרום לי להצליח במבחנים. זה היה בשביל שאסחב איתי את המסורת אל העתיד הלא ידוע.

אני גם חושב שביחס שלי לסין, יפן וקוריאה ניתן למצוא, אם מגרדים את פני השטח, עקבות של המסורת היהודית.

לא התקרבתי לאסיה כאמריקאי שמחפש הזדמנויות פיננסיות, או תהילה, או כוח. סירבתי לקדם את עצמי על סמך מעמדי האמריקני – נשארתי הרחק מאסיאתיים המבקשים להיות קרובים לאמריקאי.

ביליתי את זמני בפיתוח מיומנות גבוהה בשפות של אותן מדינות כדי שאוכל לכתוב מאמרים בסינית, יפנית וקוריאנית וארגיש בנוח לדבר עם העמים של שלוש המדינות בהקשר התרבותי שהכירו והרגישו בנוח איתו.

עם זאת, לא משנה כמה עסקתי באסייתים בתרבות שלהם, לא משנה באיזו צורה ניסיתי להפוך את התרבות הזו לתרבות שלי, דפוסי החשיבה שלי, הנחות היסוד שלי לגבי החיים, נותרו שונים מהמסורת הסינית, היפנית והקוריאנית.

אם בכלל, פירשתי את התרבויות האלה, את השפות האלה, כדי להתאים למבנים עמוקים יותר בחשיבה שלי, ולמצוא אלמנטים במסורות האלה כדי לתמוך בפרספקטיבה שלי.

אסטרטגיה זו של צלילה עמוקה לתרבות, אך לא לתת לאותה תרבות להשתלט עלי – לשמור על ערכים מסוימים שעברו בירושה מהדורות הקודמים – לדעתי היא יהודית במהותה.

אני לא מפרסם את עצמי כיהודי, ומעולם לא השתמשתי בזה כקלף פוליטי. עם זאת, בעידן בו יהודים מתמודדים עם משבר כה אדיר, קריטי שאדבר איתכם בכנות, לאחר הכרזתו של ירמיהו

ירמיהו 5-30

שַׁמָּה, וְשַׁעֲרוּרָה, נִהְיְתָה, בָּאָרֶץ.

בעקבות ירמיהו, אני מתחיל בהנחה שהאמת עצמה היא בעלת הערך המוסרי הגבוה ביותר, וכי התמסרות זו לאמת זורמת עמוק במסורת היהודית. סבלנו בעקבות אמונותינו וכאשר התרחקנו מהאמת, התוצאות היו הרות אסון.

כמו ירמיהו, אני אומר ששקענו עמוק בשקר עצמי, בנרקיסיזם, שאנחנו מתפללים לעגל הזהב הכוזב של הון עולמי, טכנולוגיה זולה וההטעיות של התקשורת הארגונית המושחתת.

אני לא רוצה שום חלק מאותו קרבן דמים אל האלים הכוזבים, וגם לכם לא צריך להיות חלק בכך.

הפכנו לעיוורים רוחנית ואנחנו לא יודעים שאנחנו עיוורים.

המגמה של היהודים ברחבי העולם, ובמיוחד בישראל, מבשרת רעות.

חובתנו כלפי אלוהים היא חובה לאמת, ומילוי חובה זו יהיה כואב, אך גם ייתן לנו חיים חדשים – גם כאשר אנו עומדים בפני המוות.

גלותי הארוכה מוושינגטון בשתי הזדמנויות, נדודי באסיה לאחר שגורשתי, אלה סימנים להיותי יהודי.

אנחנו משוטטים כי אנחנו מחפשים אחר האמת. זה מי שאנחנו.

עידן זה הוא מסוכן ליהודים, מסוכן לפחות כמו, או אפילו יותר, משנות הארבעים.

להתמודד עם האמת, ולמצוא דרך קדימה מכיוון שאנו מכירים את האמת, אינה עצה של פסיכואנליטיקאי לחיים אישיים מאושרים. זוהי אזהרה גמורה לכך שהדרך היחידה קדימה עבור היהודים, שאת הדרך היחידה להישרדותם של היהודים, ניתן למצוא בצידו השני של שער האבן המכוער בו רשומה המילה

 
 “truth”  אֶמֶת

.

אנו ניצבים בפני אפוקליפסה, שואה.

אפוקליפסה זו אינה מוגבלת לאיומים מצד פלגים קיצוניים באיראן או מתנועות אנטישמיות עולמיות וזה אפילו לא עיקרה. האיומים הללו הם אמיתיים, אך ניתן להשיב עליהם רק בכוח האמת.

בואו נדבר על האמת לגבי היחסים של ארצות הברית וישראל.

מערכת היחסים גדלה להיות כל כך מורכבת ומפותלת, אטומה וסתומה, שאנו לא יכולים לדעת מה קורה בה, ולכן ניתן להוליך אותנו שולל בקלות.

יש ביקורת גוברת של ארצות הברית על ישראל בכל רמה. ועדיין, באופן מוזר, העיתונים בישראל כנים יותר לגבי המתרחש במזרח התיכון מאשר הניו יורק טיימס או הוושינגטון פוסט – או אפילו מקורות תקשורת מתקדמים כמו “The Nation”. הישראלים מסוגלים לדבר יותר אמת על ישראל מאשר האמריקאים.

האמריקאים הביקורתיים כלפי ישראל מצביעים על המימון העצום של משלמי המס האמריקאים לטובת הצבא הישראלי. עם זאת, כל חקירה מעמיקה שבוצעה, העלתה כי חלק גדול מהכסף כלל לא מוצא את דרכו לישראל. הכסף מסתובב בין קבלנים צבאיים, חברות מודיעין פרטיות, בנקים לאומיים וארגונים מוצלים אחרים השוכנים בשטח ההפקר בין וושינגטון לירושלים, מרחב חשוך ומסתורי בו החלטות מתקבלות על ידי קומץ אנשים זעיר שקובעים את עתידו של האנושות.

חלק מאותה טרגדיה ניתן לייחס לעסקה עם השטן, להסכם לעבוד יחד עם נוצרים ציונים שחשו צורך להשתמש ביהודים למטרות שלהם, אך לא התעניינו ביהודים עצמם.

הצעד הראשון של הממשל שלי יהיה להאיר אור על האמת שם, מקום בו אחרים חששו לצעוד, כדי שהעולם כולו יוכל לראות מה קרה בפועל, ומה קורה עכשיו.

אותו מעשה כואב, מביך ומשפיל הוא הדרך היחידה בה אנו יכולים להציל את היהודים מהשמדה.

בין אם זה אסון התאומים או הקורונה, אם לא נתחיל לדבר על האמת, אנו נידון לאבדון עלינו, הן בישראל והן בעולם.

הפכתי את האמת לגבי ה-9/11 למרכזית בפלטפורמה שלי בשנה שעברה, כי ידעתי שאם לא נתייחס לנמק זה של הציוויליזציה, זה יהרוס אותנו. הגשתי את הדרישה כאמריקאי, והצגתי את הדרישה לאמריקאים.

אני לא עומד לומר לכם מה האמת, אני רק אומר שאנחנו חייבים לדרוש אותה, ללא פחד. אני מבקש מכם, למען הישרדותנו, להצטרף אלינו בחיפוש אחר האמת. החיפוש הזה ייקח אותנו לוושינגטון ולתל אביב, ללא כל ספק, אך הוא ייקח אותנו גם למקום אחר.

עלינו לדרוש את כל האמת על מנת להציל את היהודים.

הפרק האחרון של ברית הריקבון הזו, שנכתב לראשונה על קלף ב-11 בספטמבר 2001, הוא משטר הקורונה.

ישראל הפכה למעבדה, למיטת הבדיקה של משטר חיסונים מאסיבי בכוח המחייב כל יהודי להזריק תרופה זו שפותחה על ידי תאגידים רב-לאומיים, תוך שימוש ב- mRNA שמעולם לא נבדקו על בעלי חיים, נגד מחלה שאלפי רופאים, יהודים רבים ביניהם, טוענים שהגזימו לגביה.

מהו משטר החיסונים הזה? האם זה עניין גאווה עולמי שהיהודים פיתחו טכנולוגיות ומדיניות מתקדמות יותר? שאנחנו היהודים מובילים את העולם ועלינו ליהנות מהתהילה החדשה הזו?

או שמא מדובר בפתרון סופי שיהרוג את היהודים, בדיוק כפי שתוכנן בעבר? הייתכן שאלו שאומרים שהם חברים של ישראל הם למעשה אויבי היהודים?

יכול להיות שמנהיגים יהודים בכירים יעשו עסקה עם השטן?

זה לא יכול להיות נכון.

לא, זה לא נכון. זה לא יכול להיות נכון.

ואז, אני מתעורר באמצע הלילה. קול שקט מדבר אלי.

הקול קורא את שמי, והוא אומר בכזו ברכות שאני בקושי מצליח להבין את דבריו,

“האמת היא מה שדורשים מאיתנו”

התוכנית להאשים את ישראל באופן ספציפי, ואת היהודים בכלל, בכל מה שהשתבש כשהציוויליזציה שלנו קרסה, תוכנית זו כבר מיושמת.

עצוב, אך צפוי לחלוטין, שיש יהודים שהלכו עם התוכנית הזו כי הובטח להם שיחוסו עליהם.
איזו טרגדיה, איזו מציאות מגוחכת, איזה בזבוז של מסורת רוחנית ואינטלקטואלית כה חזקה.

אך האם איננו יודעים שהיו יהודים בשנות הארבעים שקיבלו הבטחה מהפשיסטים, מהלאומנים, מקבוצות רבות, שיחוסו עליהם?

אותם פשיסטים וחבריהם, לא משנה מה הם אמרו על היהודים בתחילת הדרך, כבר החליטו בשנות השלושים להפוך את היהודי לכבש קורבן, חיה מטומטמת שתובא אל המדבר ותעלה לקורבן כדי לטהר את כל חטאי העולם.

כשהגיע רגע האמת, בגטו ורשה, או בכפרים ברחבי אוקראינה, לא חסו על אותם יהודים; בגדו בהם. זו הייתה התוכנית לאורך כל הדרך.

אפילו המבוגרים בינינו לא יכולים לזכור הרבה ממה שקרה אז. הזקנים שלנו היו אז ילדים שצפו בכוחות אפלים הרבה מעבר להבנתם.

מבוא

מדוע להתמודד כמועמד עצמאי

לנשיאות?

שמי עמנואל פסטרייך והכרזתי על עצמי כמועמד עצמאי לנשיאות ארצות הברית בבחירות לנשיאות ב-2020.

הייתי מורה במשך רוב הקריירה שלי, לימדתי ברמה האוניברסיטאית, אך גם בתיכון, החל משנת 1998 באוניברסיטת אילינוי, אורבנה-שמפיין. המומחיות שלי הייתה לימודי מזרח אסיה, המכסים את התרבויות וההיסטוריה של יפן, סין וקוריאה. לאחרונה כתבי התרחבו לכדי פוליטיקה עכשווית, ביטחון, טכנולוגיה וכלכלה.

החלטתי כבר בתחילת דרכי שככל שאסיה תהפוך למרכזית יותר בקהילה הבינלאומית, יהיה זה קריטי יותר עבור הדור הבא (שחשבתי עליו כאנשים כמוני אז) להיות בעלי הבנה עמוקה באסיה ויוכל להתנהל עם אסייתים עם לפחות אותה רמת תחכום שיש לאסייתיים כאשר הם מתקשרים איתנו.

ביליתי גם חלק מהקריירה שלי ביפן ובקוריאה והחוויה הזו לא רק נתנה לי הבנה לגבי מה ארצות הברית צריכה לעשות כדי להגיב לעולם החדש, אלא היא גם אפשרה לי לראות את המדינה שלנו מבחוץ בבהירות גדולה יותר.

כנשיא מכון אסיה בוושינגטון הבירה, צוות חשיבה העוסק במחקר ומקיים דיונים בנושאים דיפלומטיים, ביטחוניים וכלכליים, אני פועל על מנת לעזור לאמריקאים להבין את אסיה בצורה מדויקת. אני עושה זאת בתקציב מינימלי, בעבודה עם אלה המחויבים לאמת, ולא כדי להשיג תקציבים גדולים מקבלנים צבאיים.

יכולתי לראות מינואר השנה בוושינגטון הבירה שכל הממשלה הפדרלית נסגרה ושענן מסוכן של חוסר וודאות ירד על המוסדות שקובעים את עתידנו.

היה לי ברור גם שהמערכת הפוליטית הנוכחית אינה מסוגלת להתמודד עם כל אחד מהאתגרים הקשים שעומדים בפני ארצות הברית, בין אם זה שינויי האקלים, ריכוז העושר, מרוץ החימוש העולמי או ההשפעה השלילית של הטכנולוגיה על חיינו.

הסתכלתי מסביבי על הפוליטיקאים, לא רק על המועמדים לנשיאות, אלא גם על אחרים, והיה ברור מאוד שאותם פוליטיקאים התדרדרו לטקסים ריקים, חזרה על אותם ביטויים כאילו הם לחשי קסם ושאנחנו כבר לא עוסקים בדיאלוג עם האזרחים לגבי סוגיות אתיות, על מדע או על העתיד.

תרבות פוליטית זו לא רק מטרידה, היא מפחידה. ראיתי סימנים כבר בינואר לכך שהממשלה הפדרלית כולה צועדת קדימה לעבר אסון בלתי מוגדר.

החלטתי להכריז על עצמי כמועמד לנשיאות מכיוון שלא היו שם מועמדים, אפילו לא בין המפלגות הקטנות, שעסקו ברצינות באתגרים של תקופתנו.

ניסחתי את הכרזתי במשך מספר שבועות מתוך אמונה כי לא ניתן לעשות דבר בארצות הברית אלא אם כן נעבוד מחוץ למערכת הקיימת ושרק מועמד עצמאי יוכל להדריך את המדינה בכיוון בריא.

כשהעליתי את הרעיון הזה בפני חברי, רובם מיד הגיבו

שאלא אם כן יש למתמודד חשיפה תקשורתית גבוהה, הרבה מימון מתאגידים וקשרים עמוקים במפלגות פוליטיות, אין שום דרך בו הוא יוכל להתמודד לנשיאות או לקונגרס, ואפילו לא לממשלה מקומית.

כל מאמץ כזה יראה כלא יותר מאשר מעשה נועז.

אך כששמעתי את המילים האלה, רק הרגשתי ביתר שאת שבתוך התוהו ובוהו הגובר וחוסר הוודאות שהכרזה כזאת מצידי יכולה לחולל שינוי, ולא כערעור על המוסדות המושחתים ששולטים בוושינגטון הבירה היום, אלא כערעור על המילים ועל רוח החוקה. מסמך הליבה הזה, המגדיר את ארצות הברית, מכיר בי בבירור ככשיר לחלוטין להציע הצעה כזו לנשיאות.

יתר על כן, לאחר שכתבתי את הנאום ודיברתי עם מגוון אנשים, החל מעניים שעובדים וכלה במורים ועובדי המסעדות, האמנתי שאני מסוגל לייצג במדויק את צרכי המדינה מכיוון שלא קיבלתי שום מימון חיצוני, והייתי מובטל בעצמי. כמי שנמצא באותו מעמד כמו רוב האמריקנים, אני יכול לייצג אותם באופן בו פוליטיקאים מיוחסים לא יכולים.

מעצמות מבוססות הקימו חומות גבוהות בוושינגטון הבירה כדי לוודא שאיש כמוני לעולם לא יקבל סקירה בתקשורת, לעולם לא יוזמן לאירועים כלשהם, או יחשב אי פעם למישהו ששווה להקשיב לו.

אולם מציאות זו מעודדת אותי ולא מייאשת אותי. כל כך ברור לי שרק שינוי מוחלט של הפוליטיקה של המדינה יכול להציל אותנו, ושתי המפלגות הפוליטיות, המתפלשות בכסף ובפריבילגיות, אינן יכולות לעמוד במשימה. כמו כן, מה העצמאים אינם מסוגלים לערוך קמפיין רציני.

המומחים והפוליטיקאים של ימינו, בין אם הם מכנים עצמם פרוגרסיביים או שמרנים, נאבקים זה בזה על הכבוד להקריב קורבן טמא לפני האליל המטונף המכונה המדיה הארגונית. הם מטמטמים את דבריהם, נמנעים מנושאים קריטיים ומתכופפים לאחור כדי לרצות עוצמה.

התקשורת הזו היא מחבט. זה יוצר רווחים לתאגידים ושולל מאיתנו את הזכות

להבין מה קורה בארצנו.

פוליטיקאים אחרים מניחים כי לתקשורת הארגונית יש כל כך הרבה כוח ליצור או לשבור מישהו, באמצעות לשון הרע, או בשערוריות שקריות, שהם לא יעזו להסתכל לאל השקרי בעיניים.

אם הדרישה להיות מועמד לנשיאות היא גיבוי של עשירים ושבחים מצד אימפריה תקשורתית מושחתת, ברור שאני לא כשיר.

החוקה של ארצות הברית, שתמיד צריכה להיות נקודת המוצא שלנו, לא אומרת בשום מקום שצריך כסף או כוח כדי להיות נשיא.

אני רוצה לנקוט עמדה הפוכה, לומר שאם המועמדים האחרים לוקחים כסף מבנקים להשקעות, מתאגידים רב לאומיים או מהעשירים, שזה הם, ולא אני, אינם כשירים להיות נשיאים.

אני בטוח שאם תקראו את החומרים שלי, או תקשיבו אפילו לכמה דקות מהנאומים שלי, יהיה ברור לכם עד כמה קמפיין זה רציני.

אני מחויב אליכם ואני רוצה שהמדיניות שלי תשקף את התובנות שלכם. אין לי עניין בביטויים עייפים כמו “שמרני” ו”פרוגרסיבי” שנועדו לבלבל ולפלג אותנו. אנא אמרו לי מה אתם חושבים ובואו נעבוד יחד כדי ליצור תקווה חדשה בארצות הברית.

תודה שהקדשתם לי מהזמן החשוב שלכם.